הגרסה הטבעונית הזאת למאכל האמריקאי המסורתי היא ממש טעימה, מאוד מספקת ומנחמת, וכבונוס – הרבה יותר בריאה. נכון שהיא לא בדיוק כמו הגרסה החלבית, אבל היא חושבת שאין לה שום סיבה להתנצל על כך.
יש לי מעט זכרונות מגיל חמש… בעיקר אוסף קטן של תמונות ורגעים. בעוד אני בטוחה שחלקם זכרונות אמיתיים, יש גם כאלה שמבוססים על דברים שסיפרו לי בגיל מאוחר יותר וכאלה שאולי לא קרו בכלל. בכל זאת, זה היה די מזמן. אבל רציתי לספר לכם על דבר אחד שאני זוכרת, ואני בטוחה שהוא קרה באמת. אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, חלום חיי היה ללמוד לבשל. אז יום אחד, שאלתי את אמא שלי – ייתכן מאוד שבפעם המיליון – מתי היא כבר תלמד אותי. "כשתהיי בת שמונה", היא ענתה. מה שהיא התכוונה לומר זה "תעזבי אותי שקט", וכנראה ש"גיל שמונה" נשמע לה כמו תאריך יעד מספיק רחוק בשביל שאשכח מזה עד אז.
אבל לא. אני לקחתי את האמירה הזאת בשיא הרצינות, וספרתי את הימים עד ליום הולדתי השמיני. וכשהיום הזה הגיע, קפצתי מהמיטה בהתרגשות. "היום! היום את מתחילה ללמד אותי לבשל!" הזכרתי לאמא שלי בצהלות אושר. היא מעולם לא אהבה לבשל בעצמה, ולאכזבתי הרבה, לא זכרה את ההבטחה.
"לא היום", היא אמרה.
"אבל אני בת שמונה! אני כבר מספיק גדולה!"
"אולי בשבוע הבא. גם אז תהיי בת שמונה."
השבוע עבר, וגם זה שאחריו. ואז חודש. ועוד חודש. אני לא הפסקתי לנג'ס, ואמי לא הפסיקה לדחות לפעם אחרת. בסוף כבר הייתי בת שמונה ואחד-עשר חודשים. ואז, לפתע פתאום, הגיע היום.
"בואי למטבח", היא קראה לי, "היום תלמדי להכין מקרוני אנד צ'יז".
מבחינתה של אמא שלי, "מקרוני אנד צ'יז" היה לא רק שם המאכל, זה היה גם המתכון כולו. מבשלים מקרוני, מסננים ומחזירים לסיר, זורקים לסיר קוביות גבינה צהובה ומחכים שהם יימסו מהחום של הפסטה. מערבבים. מגישים. מקרוני אנד צ'יז או לא מקרוני אנד צ'יז?
אבל עברו עוד שנים רבות עד שהבנתי שמק אנד צ'יז "אמיתי" זה בעצם מאכל קצת מורכב יותר, ובשבילי היום ההוא היה יום מרגש מאוד – הייתי בת שמונה ואחד-עשר חודשים, ופתחתי את הסיר, וראיתי את הדבר הראשון שאני בישלתי, כמעט בעצמי. וזה היה הדבר הטעים ביותר בעולם.
טוב, פאסט פורווארד ל-2013 (כן, עצם העובדה שאני זוכרת את הביטוי "פאסט פורווארד" מסגיר שעבר הרבה מאוד זמן מאז). היום אני טבעונית, וגם אמא שלי טבעונית, וגם המק אנד צ'יז שלנו טבעוני. אמא שלי עדיין שונאת לבשל, ואני עדיין קצת מתרגשת כשאני נכנסת למטבח לנסות משהו חדש, והוא יוצא מוצלח.
יש פה כמה דברים שתצטרכו להכין מראש – מחית הדלורית, שנותנת למנה גוון כתמתם וגם כמה רכיבים תזונתיים נחמדים, ואגוזי קשיו מושרים במים, שנותנים לרוטב מרקם קרמי. אבל מעבר לזה, המתכון הוא די פשוט. טוב, לא פשוט כמו המתכון שלמדתי בגיל כמעט-תשע, אבל עדיין. שמרי הבירה, שניתן להשיג בחנויות הטבע, מגיעים בצורת פתיתים ונותנים טעם שמזכיר גבינת פרמז'ן.
רכיבים: (לתבנית עמוקה בגודל 25×20 ס"מ, 6-8 מנות)
חבילה אחת (500 גרם) פסטה קצרה
כוס מחית דלורית, מדלורית שנאפתה בתנור
כוס קשיו, מושרה במים ל-8-12 שעות ומסונן
1/2 כוס פתיתי שמרי בירה
מיץ מלימון אחד
1/4 כוס יין לבן יבש
שן שום
כפית מלח
כף שבבי בצל
1/2 כוס חלב סויה, לא ממותק
1/2 כוס פירורי לחם
כפית שמן זית
הכנה:
מבשלים את הפסטה על-פי הוראות היצרן (הימנעו מבישול יתר, כדאי להשאיר אותה קצת אל-דנטה).
בינתיים, מכינים את הרוטב: טוחנים במעבד מזון או בבלנדר את הדלורית, הקשיו, שמרי הבירה, מיץ הלימון, היין, חלב הסויה, השום, המלח ושבבי הבצל, עד לקבלת מרקם קרמי חלק (במעבד המזון שלי – שהוא, אגב, כמעט יותר זקן ממני – נדרשו כמה דקות של טחינה).
מערבבים את הפסטה עם הרוטב ושופכים לתבנית משומנת.
להכנת הציפוי, מערבבים את פירורי הלחם עם כפית שמן זית ומפזרים מעל הפסטה.
אופים כ-25 דקות בתנור שחומם ל-180 מעלות.
מגישים חם.
